על פטישים, חלל, חתולים וחיות אחרות

היום אבקש לספר לכם עוד סיפור על חכמי חלם ועל פתרון של בעיות.

אני מכירה את הסיפור הזה כשיר ברוסית, מתורגם מיידיש, וכתב אותו המשורר היהודי-רוסי אובסיי דריז, כחלק משירי "סימניית החרוזים" שלו על חלם. והשיר-סיפור נקרא "מנהגי חלם". איני משוררת, עתכם הסליחה. אתרגם אותו עבורכם בתרגום חופשי.

מנהגי חלם

חיו בחלם עכברים מאז ימים ימימה.
לא אחד, לא שניים, לא אלף, אלא אולי, מיליון!

עכברים בדרכים,
עכברים על מפתני דלתות,
עכברים על מדרגות הבתים,
בעליות הגג, על התנורים,
על ספסלים, על מזרנים,
באמבטים ובסלים,
איזו צרה,
צרה של ממש!

איור: פטיש
איור: חלם עכברים

ולכן, כך אומרים, היה מנהג בעיירה:
בארוחת צהריים היו מגישים לכל אחד שלושה זרדים –
ליד המרק, הבשר והקומפוט, כדי להבריח את העכברים,
הרי הם היו נכנסים לצלחות ומפחידים את התינוקות.
אך כשלא נותר עוד שיח בודד בכל האזור,
החלו לחשוב, החלו להתווכח – וכל זה לא סתם כך.
כל מני אנשים יש בכל מקום. אלה טפשים, אלה נבונים.
אך בעיירה, כידוע, חיו חכמים בלבד:

חכמים בדרכים,
חכמים על מפתני דלתות,
חכמים על מדרגות הבתים,
חכמים על התנורים,
על ספסלים, על מזרנים,
באמבטים ובסלים,
איזה מזל,
מזל של ממש!

והתאספו אז שבעת הזקנים והחכמים ביותר יחדיו,
להחליט: מה לעשות? אין מפלט מהעכברים!
דנו ודנו והתלבטו שבעה לילות,
ולבסוף החליטו: חתולים יצילנו מעכברים.

חתולים בדרכים,
חתולים על מפתני דלתות,
חתולים על מדרגות הבתים,
בעליות הגג, על התנורים,
על ספסלים, על מזרנים,
באמבטים ובסלים,
איזו החלטה חכמה,
חכמה ממש!

ומאז בעיירה חלם, היכן שלא תביט,
בכל מקום רק חתולים, חתולים, חתולים מתרוצצים.
ולכן היה, כך אומרים, מנהג בעיירה:
בארוחת צהריים היו מגישים לכל אחד שלושה שוטים –
ליד המרק, הבשר והקומפוט, כדי להבריח את החתולים.
שברו את כל הענפים 100 ק"מ מסביב.
ושוב התאספו שבעת הזקנים והחכמים ביותר לדיון.
אומרים: – אין מפלט מהחתולים האלה!
חשבו, התלבטו להם זמן רב. לבסוף החליטו כך:
כדי להתפטר מהחתולים יש להביא כלבים.
ומאז בעיירה חלם לאן שלא תביט,
כלבים פה, כלבים שם. רצים בכל מקום.

כלבים בדרכים,
כלבים על מפתני דלתות,
כלבים על מדרגות הבתים,
בעליות הגג, על התנורים,
על ספסלים, על מזרנים,
באמבטים ובסלים,
איזו צרה,
צרה של ממש!

אך, כידוע לכולם, אנשים חיים שם בכל זאת.
שלושה מקלות כבדים מגישים שם לארוחת הצהריים –
ליד המרק, הבשר והקומפוט, כדי להבריח את הכלבים.
כבר הורידו את כל האלונים, והתחילו בעצי הלבנה.
מתרוצצות שם להקות הכלבים, רעבים ומרושעים,
ושוב אין איש יודע איך להיפטר מהם.
כל מני אנשים יש בכל מקום. אלה טפשים, אלה נבונים.
אך בעיירה, כידוע, חיים חכמים בלבד!
יחליטו שבעת הזקנים והחכמים ביותר איזו החלטה שכזו,
שהכלבים סוף כל סוף יעזבו את העיירה.

איור: חלם כלבים

הם לא יהיו בדרכים,
הם לא יהיו על מפתני דלתות,
הם לא יהיו על מדרגות הבתים,
הם לא יהיו על התנורים,
על ספסלים, על מזרנים,
באמבטים ובסלים,
איזה מזל יהיה אז,
חג של ממש!

כבר שנים רבות שאני נזכרת בסיפור הזה בכל פעם כשאני קוראת על "פתרונות" שהמדענים מוצאים לכל מני אתגרים שאנו מתמודדים איתם, וצופה בשמחה בה הם מתקבלים על ידי האוכלוסיה כולה. מדהים ממש עד כמה מדויק התיאור הזה שבסיפור הפשוט של חכמי חלם!

למה אני מתכוונת? מיד אסביר את עצמי.

תכונה של התרבות המערבית

האדם, או שמה אומר, בעיקר מה שקרוי "האדם הלבן", ותרבותית כל תרבות המערב שייכת לחלק הזה, מתייחס לעולם כעל שלו לשלוט בו, כאילו כל מה שקיים כאן הוא למענו ולו יד חופשית לעשות בו כרצונו. האדם מתייחס לכל תופעה מתוך נקודת מבט: "איך זה משפיע עליי?" ואם משהו אינו מוצא חן בעיניו או הוא אינו רואה בזה תועלת בשבילו – אזי הדבר מיותר.

אין כל מחשבה על השפעת הדברים על העולם כולו, על הבריות האחרות, על מאזן החיים בטבע, ועל העתיד.

אברהם מסלו, שרבים קוראים לו אבי הפסיכולוגיה, היה אומר על כך:

"אם הכלי היחיד בקופסת הכלים שלכם הוא פטיש, כל בעיה תיראה כמו מסמר".

ואכן נראה כי האנושות מנפנפת בפטישים לכל עבר ללא אבחנה… ומילא זה, גם לא לומדת מטעויות העבר. דוגמאות? למרבה הצער, ישנן אין ספור. אביא בפניכם כמה.

כה אמרו חכמים.
ציטוטים מפי אישים ששווה להקשיב להם:

השאיפה שלי לפרק סמכות אינה קשורה כלל לרצון להקטין אחריות.

— דלאי לאמה

בעלי חיים זרים בגלפאגוס

כולם יודעים מה קרה באיי גלפאגוס בעקבות הבאת העכברושים לאי (שלא במתכוון) על ידי הימאים בשנות 1800, שבאו ללכוד צבי ענק למרק ועבור השריון שלהם (ועל הציד הזה אפשר אפילו לא לדבר). לאחר שהפכו למטרד בלתי אפשרי, הפתרון היה… לייבא לאי חתולים. נשמע מוכר? ובכן, החתולים כמעט חיסלו את אוכלוסיות הציפורים והאיגואנות הנדירות באי… אז רידדו את אוכלוסיית החתולים – וחזרו העכברושים, במיליונים. כעת פתרון הבעיה הוא פיזור רעל באי לחיסול עכברושים, המחסל את החתולים ובעלי חיים אחרים בדרך…

אוקי, אבל זה לא היה אפילו בכוונה. את העיזים הביאו במתכוון. ואלה מחסלות את הצמחייה שנועדה לקיים בעלי חיים מקומיים. הפטל השחור, שגם אותו הביאו במכוון למאכל, דחק מהמקום את הגרגרים המקומיים. תוכלו לקרוא על הבעיות, למשל, בכתבה על ההסטוריה הטבעית של איי גלפאגוס באתר ThoughtCo, או בכתבה "העיזים המסוכנות של איי גלפאגוס" באתר כיצד לשמר (How to Conserve).

הפלישה לים התיכון מהאוקיאנוס ההודי

כולם מכירים את תעלת סואץ. למה נדרשה? כי לא היה נוח לאדם הלבן להגיע למזרח הרחוק באופן בו היבשות היו מסודרות, אז זה היה הפתרון. אז פרט לנדידת חול, כעת מתלבטים מה לעשות עם עונת הרחצה שחוסלה על ידי פלישת מדוזות… ואלה רק שתי תוצאות אחת – לאדם. ואם לא די בכך, בשנת 2015 פצחה מצרים בפרוייקט ענק של הרחבת התעלה. הביולוגית הימית בלה גליל אמרה בראיון ל-CNN כי הדבר משול לפתיחת שביל על מחסום חלקי בקצהו לכביש חד-סטרי ענק לפאונה ימית זרה, פולשת ואגרסיבית, המחסלת ודוחקת את הפאונה המקומית מאזור מחייתה. "בעבר היה מחסום טבעי בתעלת סואץ של מים אקסטרא-מלוחים, אשר מנעה מרוב בעלי החיים מלעבור מהים האדום לים התיכון. הרחבת התעלה חסלה את המחסום הטבעי", מספר אורן ליברמן מה-CNN.

במעלה התעלה עולים מינים רבים של בעלי חיים וצמחים. הנה ששת המסוכנים מביניהם:

  1. מדוזה נודדת (rhopilema nomadica), המגיעה מהאוקיאנוס ההודי, נעה בצברים ענקיים ומחסלת את הזואופלנקטון, מזונם של בעלי חיים אחרים בים התיכון.
  2. דג ארנב משויש (siganus rivulatus), מהאוקיאנוסים ההודי והשקט, ניזון מאצות אך מתרבה במהירות רבה כל כך, עד שאזורים שלמים נותרים ללא אצות בעקבות להקות הדגים.
  3. דג קרדינל עם שני כתמים (cheilodipterus novemstriatus) מהאוקיאנוסים ההודי והשקט, נראה לראשונה בחופי תל אביב ביוני 2010, אך מאז התפשט עד לבנון.
  4. דג קרפדה בעל לחיי כסף (lagocephalus sceleratus) מהאוקיאנוסים ההודי והשקט, דג מתנפח רעיל ביותר, הגורם לשיתוק שרירים, התפשט כבר עד ספרד ולים השחור.
  5. דג חתול צלופח מפוספס (plotosus lineatus) מהאוקיאנוסים ההודי והשקט, בעל קוצים רעילים ביותר בסנפיריו. נראה לראשונה בישראל בשנת 2002.
  6. שדון הים (pterois miles) בעל סנפירים רעילים ומעט טורפים, שנראה לראשונה בים התיכון בשנת 1992 וכעת מצוי במימי לבנון, קפריסין וטורקיה.

הפרטים כאן הם מתוך מאמר "מדוזות מהים האדום פולשות לים התיכון דרך תעלת סואץ", מהאתר של CNN וכן מאמר "צבורים של מדוזות צורבות מהאוקיאנוס ההודי פולשים לחופי הים התיכון המזרחי דרך תעלת סואץ" מאתר Daily Mail הבריטי.

אסונות לרוב על הנילוס

סכר אסואן נבנה בתור פתרון לצורך בחשמל ואפשר לנצל את איתני הטבע, במקרה זה – נהר הנילוס. צורך מכובד ביותר, ומחשבה נכונה, כעקרון. על מנת לאפשר את הבנייה וההצפה, 100,000 בני אדם היו צריכים לעזוב את בתיהם. אבל נניח שזה בסדר, זה בשבילם הרי, לא? אז מה הבעיה?

לאחר שנבנה הסכר, נפסקו ההצפות העונתיות במורד נהר הנילוס, הצפות אשר במהלך אלפי שנים הבטיחו העשרת האדמה היחידה שעליה משהו יכול לצמוח באזור, והיא הייתה הפורייה ביותר באזור כולו, אם לא בעולם. אין הצפות – אין העשרה, אין יבולים. כ-95% מאוכלוסיית מצרים חיה בתוך שטח של 12 מייל מגדות הנהר. ללא ההצפות, נאלצו הפלחים להשתמש בדשנים מלאכותיים והחסרים את רוב החומרים המזינים הדרושים. למרות שבמקומות שיש כעת חקלאות, היבולים גדלו בכמות ובתקופה, במקומות רבים האדמה התמלאה בצבר חומרים מזיקים ורעילים, ומלחים, והפרעה ביכולת הספיגה של האדמה הביאה לעליה במליחות ולהופעת ביצות. כמחצית מהשטחים החקלאיים במצרים כיום היא באיכות ירודה, והחומרים מחלחלים למים, המשמשים גם לשתייה.

דגים שהיו מגיעים במורד הנילוס וניזונים מביצים וזחלים של היתושים במי הנהר הפסיקו להגיע. התוצאה? התרבות יתושי המלריה במימדים מטורפים. פרזיטים נוספים מתרבים באגם אסואן במהירות מואצת, מאחר שאלה מים עומדים, וגורמים להתפשטות מחלות באזור כולו.

לפני בניית הסכר כמחצית מהמים בנילוס היו נשפכים לתוך הים התיכון, ומעשירים את מימיו ואת החיים בו. מאז הפסקת הזרימה של המים חלה ירידה דרסטית בכמות הדגים ואורגניזמים אחרים בים. גם באגם אסואן חלה ירידה דרמטית בדגים, עקב התרבות צמחיה במים העומדים, שחנקה את מקורות המזון והחמצן באגם.

ואלה לא כל ההשלכות אפילו על בני האדם: שחיקת הדלתא, הרעב והתלות בנוביה, ועוד…על כל אלה תוכלו לקרוא אפילו במאמר של הויקיפדיה על סכר אסואן.

אבל, תוכלו לומר לי, אלה דוגמאות מהעבר הרחוק יחסית. עוד לא ידענו לחשוב קדימה. כיום הכל שונה! האמנם?

זריקת זבל בחלל

לפי המחקר שעשה רן לוי, נכון ללפני שנתיים בערך, "דוהרות למעלה מחצי מיליון חתיכות אשפת חלל בגודל של ס"מ ומעלה, ומיליונים של חלקיקים קטנים יותר ומסוכנים לא פחות במסלולים שונים מעל כדור הארץ. מהירויותיהן של פיסות האשפה האלו הן בתחום שבין 20,000 עד 30,000 קמ"ש ויותר, וכל אחת יכולה להיות בגודל של אפונה ומעלה… אם נסתכל על זה מזווית אחרת, מספיק עצם קטן פי 100 מקליע, כדי לגרום לחללית לנזק כאילו ירו בה מטווח קרוב".

איך הגענו למצב הזה?

לוויני ריגול במסלולים נמוכים "מעיפים" לפני חזרתם לארץ את הכורים הגרעיניים שלהם למסלולים גבוהים יותר, בתור פתרון לבעיית זיהום האטמוספרה בחומר רדיואקטיבי, ותוך ריקון כל נוזל הקירור של הכורים לחלל להורדת המסה שלהם. מאות קילוגרמים של נוזל קירור מעורב בחלקיקי מתכת קטנים וגדולים הסתובבו להם במשך שנים ארוכות סביב הכדור, וחלקם מהווים סכנה עד היום.

בשנות ה-1950, מתוך החיפוש של האמריקנים אחר אמצעי תקשורת ללא הפרעות, נבחר פתרון "גאוני" לשלוח לחלל מיליוני מחטים קטנטנות, כל אחת באורך של 1.5 ס"מ, שינועו במסלול מעגלי בגובה של כ-3,700 ק"מ ויצרו מעין 'חגורת מתכת' מסביב לכדור הארץ, ממנה יוחזרו גלי הרדיו.

הפריחה בלוויני התקשורת החלה באותה התקופה, ולווינים יעילים יותר ממחטים, מאחר שהם אקטיביים, והרעיון הקודם ננטש ובחלל נותרו לרחף 480 מיליון מחטים.

במהלך הזמן שוגרו לחלל כמה אלפי חלליות ולווינים. חלק קטן מהם נחת בחזרה או נשרף באטמוספרה, וחלק קטן עוד יותר הגביה ויצא לחלל הפתוח. במסלולי הקפה נמוכים, מאות שנים יחלפו עד שהאשפה תמצא את דרכה חזרה אלינו, ובמסלולי ההקפה גבוהים יותר היא צפויה להמשיך לרחף בחלל אלפי שנים.

לא כל הזבל בחלל הוא לווינים חלליות, למעשה, הוא מגוון מאוד: למעלה מ-200 שקיות זבל כבדות הושלכו אל החלל מתחנת החלל "מיר". אסטרונאוטים בהליכות חלל מאבדים מדי פעם חפצים שונים. אך מרבית העצמים המרחפים בחלל נוצרו בהתנגשויות והתפוצצויות שמפזרות בבת אחת עשרות אלפי רסיסים ושברים לכל עבר.

ולמה כל זה מפריע לנו? אז מסתובב לו כל הזבל הזה בחלל, אז מה?

רן לוי מסביר: "במרוצת השנים הוחלפו כ-60 חלונות במעבורות החלל השונות בעקבות שריטות וחריצים עמוקים שנוצרו עקב פגיעת חלקיקים קטנים. באחד המקרים החמורים יותר שזכורים בנאס"א, התנגשות עם חלקיק צבע באורך של מילימטר אחד כמעט ריסקה את חלון המעבורת לגמרי, והשאירה מכתש בהיקף של כמה סנטימטרים על השמשה. אם החלקיק הזה היה פוגע באסטרונאוט בזמן הליכת חלל, למשל, החליפה הייתה נקרעת כמעט בוודאות.

"מזה כמה שנים עוקב הצבא האמריקני בטלסקופים ומכ"מים אחר כ-13,000 עצמים שגודלם מעל לכדור טניס בערך. כשעצם כזה מתקרב למעבורת או תחנת חלל, ננקטות פעולות התחמקות ושינוי מסלולם. זהו פיתרון בעייתי, בלשון המעטה – יש גבול למספר החלקיקים שניתן לעקוב אחריהם, והסטטיסטיקה תמיד לרעתנו."

נזק בחלון חללית מפגיעה

תיאורית "סינדרום קסלר", הקרויה על שמו של המדען דונלד קסלר, אומרת, כי גם אם נפסיק היום את כל שיגורי החלליות בבת אחת, כמות הזבל שהצטבר בחלל הגיעה כבר למאסה קריטית. המכניזם שאחראי יותר מכל לזיהום החלל הוא התנגשויות והתפוצצויות, וכל התנגשות בין שני גופים יוצרת המוני רסיסים קטנים שמתפזרים בחלל, מתנגשים בעצמם בגופים אחרים וכן הלאה. החלקיקים מייצרים מעטפת קטלנית סביב כדור הארץ, שתמנע הלכה למעשה כל אפשרות לצאת לחלל. אם יתממש החזון האיום הזה, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במצב שבו דורות שלמים של בני כדור הארץ לא יוכלו לפתח טכנולוגיית חלל מתקדמת, ולזה עלולה להיות השפעה קשה על הטכנולוגיה בכלל.

מקור לתמונות: אתר Universe Today, כתבה "זבל בחלל מאויר".

אז אולי למדנו משהו?

אני בספק. הנה עוד דוגמא חדשה מאוד, שרוקמת עור וגידים ממש בימינו. הדוגמאות עם ייבוא בעל חיים אחד ממקום מרוחק ל"פתרון" של בעיה קיימת הן רבות מספור באמת, וכולן נשמעות ממש כמו בסיפור חלם לעיל. מדוע איננו לומדים מטעויותינו?

פטריה המפרקת פלסטיק

יותר ויותר אנשים ערים ומודעים לבעיה שהאנושות יוצרת, באמצעות כל החומרים הפלסטיים והמלאכותיים שמגיעים לזבל שלנו, שהטבע אינו יודע לפרק. גם כך אין מקום להררי הזבל שאנו יוצרים כאן, לגבי זריקה בחלל – כבר קבענו שזהו רעיון הזוי, אז מה עושים עם כל החומרים שאינם מתפרקים וחוזרים לטבע?

קבוצת סטודנטים מאוניברסיטת ייל בארה"ב (שם, כידוע, לומדים רק הסטודנטים החכמים ביותר) נסעה ליערות האמזונס, במסגרת פעילות שנתית סדירה של חקר הצמחים באזור זה, שעדיין ברובו אינו מוכר למדענים. קבוצה זו גילתה שם פטרייה בשם Pestalotiopsis microspora, המסוגלת להתקיים על דיאטה של פלסטיק, ואפילו פלסטיק בלבד. לא רק זה, אלא מדובר בפלסטיק שאינו מתפרק בטבע.

היאך הידד! כולנו שמחים ומעודדים! נמצא פתרון לבעיות הפלסטיק שבו מלאנו את העולם! אפשר להפסיק את הניסיונות לחומרים חלופיים ידידותיים לסביבה במקום ייצור הפלסטיק, אפשר להמשיך לייצר זבל פלסטי רב… יש לנו כעת פתרון, הפטרייה שתאכל את כל זה!

איני יודעת מה אתם אומרים, אבל אני שומעת את השיר על חכמי חלם וחושבת לעצמי, מה יקרה כשתתחיל הפטריה אכן לאכול את הפלסטיק בכל אתר זבל בעולם, ובעקבות זאת תתחיל להתרבות… אוי וויי!!! אנו כבר רואה את חכמי ייל מחפשים מה לעשות עם כל פטריות Pestalotiopsis microspora שיוכלו את כל הפלסטיק שאנחנו כלל לא התכוונו לתת להן לאכול… תוכלו לראות את היחס הטיפוסי לכך של ה"ירוקים", למשל, באתר GreenMatters, כתבה "פטריה זו שאוכלת פלסטיק מנקה זבל שאינו מתפרק ביולוגית", ובאין ספור בלוגים אחרים.

אוקי, כל זה מאיר עיניים ומאוד מעניין, אבל:

איך זה מתקשר להבטחת איכות?

נו טוב, מה אגיד לכם? זה מתקשר באופן ישיר לתהליך פתרון בעיות: כל ה"פתרונות" האלה הם פתרונות של אנשים להם פטיש בלבד. הם כולם נראו ל"פותריהם" כמו מסמרים, מרוב שהם לא היו מסוגלים לראות את התמונה המלאה.

בכל אינסוף הדוגמאות, ואתם מוזמנים לראות אותן סביבכם בכל מקום, מציבים את הבעיה מתוך ראייה צרה ביותר ונקודתית. אין כאן לימוד מתודי של התהליך כולו, הגורמים המשפיעים עליו והמושפעים ממנו, והשלכות על הסביבה. איך כאן שום דבר פרט לטלאי מיידי, פלסטר שנשים במקום שמציק לנו כעת, ברגע זה.

כפי שאני חוזרת ואומרת, תפקידה של הבטחת איכות היא בדיוק כאן: לפרוס בפני האנשים את התהליך כולו, ולאסוף את כל הפיסות מכולם לכדי תמונה אחת שלמה, ואז הבעיה (אפילו קיומה או אי קיומה) תהיה ברורה – ובעקבות כך, גם פתרון שלה ניתן יהיה למצוא.

האם אתם מכירים את כל הכלים בארגז הכלים שלכם? או רק את הפטיש? כי אם זה כך, לא יהיה מנוס מלהתייחס לכל האתגרים שיש לפתור כאל מסמרים…

איור: ארגז כלים
לייק

אהבתם את המאמר? נשמח מאוד לשמוע מה אתם חושבים!
אנא, עשו לייק ושתפו עם חבריכם ועמיתיכם בצד העמוד משמאל. הצטרפו, הגיבו, שאלו שאלות, שתפו בהרהרי לבכם. כל תגובה מתקבלת ונענית בשמחה. 

אולי יעניין אתכם גם -

פוסט זה זמין גם ב: enEnglish

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *