השיגעון בלהיות "נורמלי"

מי מכם שנוהג לקרוא את המאמרים שלי ודאי הבין עד כה, שאיני מטיפה מה טוב ומה רע. אלא אני באה להראות לכם דרך לשאול שאלות במקומות, בהם, קרוב לודאי, לא עלה בדעתכם לשאול אותן. לכוון אתכם לחשיבה שונה למציאת פתרונות לבעיות שאתם פוגשים ביומיום, בהרגל, אולי במשך כל חייכם. לחשיבה שאינה בתחום הנחשב "נורמלי".

אינשטיין אמר:

"איננו יכולים לפתור את הבעיות שלנו עם אותה חשיבה בה השתמשנו כשיצרנו אותן".

אז מטרתי היא לשנות את החשיבה לגבי סוגיות מוכרות, להרחיב אותה כדי שתוכל לשמש לפתרונן.

אילוסטרציה: אוטיזם - לראות את העולם מזוית אחרת

נביט, לדוגמא, על אוטיזם

כפי שאתם ודאי יודעים, תופעת האוטיזם מוגדרת בתור "ליקוי תקשורתי". במילים פשוטות יותר, מיומנויות התקשורת של האדם האוטיסטי לקויות. הוא אינו יכול לתקשר (או שיש לו בעיית תקשורת כלשהי) איתנו. הוא אינו "נורמלי".

ועל כן, אדם זה נאלץ לעבור "טיפולים" מכל מני סוגים. לא מניחים להם לרגע, כל הזמן שולפים אותם החוצה בגסות מתוך עולמם הפנימי… הכל רק כדי שנוכל אנחנו לתקשר איתם "כמו שצריך". באופן "נורמלי".

האם זה רק לי זה נשמע הזוי?

לפני כמה שנים העברתי מספר הרצאות במפעל. אחד העובדים (שמאוחר יותר, בהשפעת הפגישות האלה, שינה את חייו) סיפר לי שבנו מוגדר כאוטיסט. הוא סיפר לי עליו, וזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את התחושה הזאת שהיתה בתוכי מבוטאת במילים בצורה מדוייקת ומבריקה כל כך. הוא אמר שכאשר הוא מתקשר עם בנו, הוא מרגיש שבנו צריך לפשט את עצמו במאמצים אדירים. כאילו לרדת מספר רמות, על מנת לתקשר איתו.

אילוסטרציה: אופן נורמלי של תקשורת

תקשורת "נורמלית"

מחקרים אומרים, כי ב-97% מהבעיות בין שניים או יותר בני אדם כיום, הבעיה היא… (הפלא ופלא!) תקשורת. אנסח זאת אחרת: אם נקח תקשורת בין אנשים ללא לקויות, "נורמליים", אזי, ב-97% מהבעיות, הסיבה היא תקשורת גרועה.

ומהי תקשורת גרועה? בצורה הפשוטה (והמקוצרת) ביותר זהו היעדר יכולת להבטיח כי:

  • המסר שרציתם לשלוח הוא אכן המסר שנשלח;
  • המסר שנשלח הוא המסר שהתקבל;
  • המסר שהתקבל הובן נכונה בצד השני.

כמה קשה זה? הסטטיסטיקה לעיל מוכיחה כי זה קשה למדי.

האנשים ה"נורמליים", הבלתי לקויים האלה אמורים להיות מסוגלים לבטא באופן מושלם את רעיונותיהם, במילים. עליהם לדבר אותה שפה בדיוק. כלומר משמעות כל המילים וצירופיהם תהיה בדיוק זהה עבור שני הצדדים. עליהם להיות בעלי יכולות קוגניטיביות ויצירתיות זהות, כדי לבנות מחדש את הרעיון מהמילים. וכל זאת בהנחה שהם בכלל פתוחים לתקשורת מלכתחילה ומקשיבים למסר.

אנו יודעים שזה לחלוטין בלתי אפשרי,  מכל כך ברבה בחינות.

למה התכוונת?

כמה אנשים אתם מכירים שמסוגלים לבטא את מחשבותיהם בקלות? האם אתם יכולים? כמה פעמים ביום אתם אומרים "לא-לא, התכוונתי…"? כמה פעמים אתם שומעים זאת מאחרים? אני אדם רהוט יחסית, ועדיין נאלצת לומר זאת לעתים תכופות מדי.

האם אנחנו באמת מדברים עם מישהו באותה שפה בדיוק? לדעתי, זה לא היה קיים מעולם, אך בטח לא היום. בוודאות לא בישראל, בה החברה מורכבת מיהודים מתפוצות העולם כולו. לכך נוסיף 20% אוכלוסיה לא-יהודית, ממספר תרבויות שונות. בוודאות לא באירופה או ארה"ב, המקבלות המוני מהגרים מכל העולם.

ידוע שספר עדיף לקרוא בשפה בה נכתב. אך כמה מהאנשים שאפילו מדברים שוטף באותה שפה מסוגלים באמת להבין את הניואנסים הדקים בכוונת המחבר? כל הפרטים ההסטוריים והתרבותיים הטמונים בשפה שאיננו מודעים להם? אני אוהבת, אפילו מעדיפה, לקרוא באנגלית. אך ברור לי שלא אוכל אף פעם להבין את דיקנס, למשל, כפי שהאנגלים מבינים אותו. ואני יכולה להתערב אתכם שגם הם מבינים אותו שונה זה מזה. אפילו בשפת אמנו לא בטוח שנבין את כוונת המחבר.

אתם והחבר שלכם קראתם אותו הספר, ראיתם אותו הסרט, שמעתם אותה ההרצאה או הנאום. ואילו כשדנתם בהם ביניכם – כאילו לא היה כלל אותו הדבר!

אילוסטרציה: אופן נורמלי של תקשורת
אילוסטרציה: שיחה בין שני אנשים

הבדלי תרבות

וכמובן, ישנם הבדלי תרבות. בשפה אחת, בתרבות אחת, בעם אחד דבר אחד הוא המקובל. ואותו הדבר ממש יכול להיות לגמרי חסר משמעות, לא מכובד, אפילו מעליב בתרבות אחרת.

בישראל, בעברית, הסגנון הבא הוא צורת בקשה מקובלת לחלוטין: "אתה רוצה לתת לי…?" ברוסית, לעומת זאת, צורת פנייה זו נחשבת חצופה. אך רוב הילדים של יוצאי רוסיה שגדלו בישראל אינם בקיאים בניואנסים של נימוס ברוסית. הם פשוט מתרגמים מעברית את הפנייה.

לדוגמא, האח הקטן שלי היה משגע את אבא שלנו. הוא היה שואל: "אתה רוצה לתת לי את המכונית בסוף השבוע?" אבא היה תמיד מתלונן אלי אחר כך: "איזו שאלה מעצבנת! בודאי שאיני רוצה! אילו הייתי רוצה, הייתי מציע! הוא רוצה משהו, למה שלא יבקש, כמו בן אדם נורמלי?" הוא ציפה מאחי שיגיד: "תן לי בבקשה את המכונית לסוף השבוע." או "אני יכול לקחת את המכונית בסוף השבוע, בבקשה?" והנה, שני אנשים מתוסכלים זה מזה. האבא חושב שבנו לא מעריך או מכבד אותו. והבן חושב שהאבא לא הוגן כלפיו. הוא לא מבין מדוע הוא לא רוצה לתת לו את המכונית, בייחוד אם אין לו תכניות להשתמש בה בעצמו. נשמע מוכר?

ומה בדבר סמכות, הנחיות, עדים לשיחה, כבוד? במגזר הערבי, לדוגמא, מעמד הגבר הוא עליון. לאחרונה, הנשים בכפרים הנוצריים והדרוזיים פתחו מעט עצמאות, אך יש להן עוד דרך ארוכה. אבל בחברה המוסלמית המגבלות מוחלטות. האגו הגברי קשור היטב, מסיבה שלא עוד ברורה לנו במערב, לציות הנשים למגבלות אלה. דמיינו ראש צוות ערבי מקבל הנחיות, למשל, מאשה יהודיה ממוצא רוסי. ברוסיה כבר הספיקו לשכוח הבדלים מגדריים לפני מאה שנה. הדבר מתרחש לעיני אולם ייצור מלא עובדים, והוא מקבל זאת כפגיעה בכבודו. בטוח תהייה לנו בעיית תקשורת. לא צריך לדמיין, זה אמיתי ומתרחש מדי יום.

נוכל להמשך כאן עוד ועוד על מה יכול לקרות לתקשורת בדרך. ספרים רבים נכתבו על כך. נבנו מודלים רבים, מקצועות שלמים צמחו על מנת לשפר תקשורת. אבל הנקודה החשובה כאן היא:

לזכור שכל האסון המוחלט הזה עם הצלחות מקריות פה ושם הוא, למעשה, האופן שבו אנחנו, ה"נורמליים", אלה מבלי הליקויים מתקשרים

נחזור לדוגמא של האוטיזם

ולמרות כל זאת, לא ברור כיצד הדבר הבא מתקבל כמובן מאליו. כאשר אנחנו לא מצליחים לתקשר עם מישהו, ביהירות וביומרה אין קץ, אנו מכנים אותם לקויים.

הקשיבו לנערה הזאת, המתארת את איך שהיא מרגישה בתוכה. האם היא נשמעת לכם לקויה? האם היא נשמעת כמישהי שזקוקה ל… לא יודעת, ריפוי? הפיכתה ל"נורמלית"? האם היא נשמעת סובלת? (להפעלת כתוביות לחצו בתחתית מסך הוידאו על הצלמית השלישית מימין)

מהו נורמלי ומהו לקוי?

יהיו שיגידו לי שהיא לא מאותם אוטיסטים שבאמת זקוקים לסיוע שלנו. טוב, היא מדברת על אחיה ואחותה. נראה לכם שהם כאלה?

אך יותר מהכל, אני פונה אל השכל הישר שלכם בשאלה אחרת, כי זו שאלה טובה יותר לשאול. היתכן שישנה אפשרות כלשהי שלמעשה, אנחנו טועים כאן לגמרי? שה"מומחים" שלנו לילדים אוטיסטיים לא מבינים אותם בכלל? שלמעשה, אין להם מושג? 

ואם כן, האין זה אומר שכל הפתרונות לבעיה (שמגיעים מהכוונות הטובות ביותר) מפספסים את העניין לחלוטין? הרי, ראינו זאת במאמר "סיבה – מטרה – תוצאה". אם הנחת הבסיס, הגדרת הבעיה, אינה נכונה – הרי שאין דרך למצוא פתרון יעיל

ואם כך, האם יתכן, לדעתכם, שניתן להרחיב את השאלה? למשל, לאנשים עם ADD/ADHD (עוד "לקויים", כמוני, למשל), ל"ילדי הפלא" המחוננים, לסכיזופרנים, ל… תהיה התווית של חוסר "נורמליות" שלהם אשר תהיה?

ואז – מיהו ה"נורמלי", בדיוק? מאיפה הסטנדרט הזה של "נורמליות" נגזר? האם אתם בטוחים שבתום שהות ממושכת מספיק במשרד הפסיכיאטר תאובחנו אתם כ"נורמלים"?

כה אמרו חכמים.
ציטוטים מפי אישים ששווה להקשיב להם:

מה שבכוחנו לעשות, בכוחנו לא לעשות.

— אריסטו

אוקי, אבל איך כל זה מתקשר להבטחת איכות?

כמו שאומרים, טוב ששאלתם. 😛 

הבטחת איכות מחייבת סטנדרדיזציה.  זה נכון, אך עלינו גם:

  • להיות נכונים לבחון את נכונות הסטנדרט;
  • להיות גמישים מספיק לשנותו, כאשר אינו עונה לשאלות הנכונות;
  • לעולם לא ליישם סטנדרטים על בני אדם. ומאחר שהבטחת איכות עוסקת קודם כל באנשים – זה משהו שיש לזכור ביומיום.

להיות "נורמלי" אינו המטרה של הבטחת איכות. למעשה – להיפך. המטרה של איכות היא להיות יוצא מן הכלל.

לפי הגדרה, אנשים "נורמלים" אינם יוצאים מן הכלל. אם נכוון להיות "נורמליים" – נוכל אולי לשרוד, אבל לעולם לא נוביל.

אין באף תחום מנהיגים "נורמליים". הדבר נוגד את עצם הרעיון של "נורמליות". עשו רשימה של מנהיגים, מובילים בכל תחום שתרצו, ותראו שזה נכון. אנשים "נורמליים" מתחבאים, הם אינם מובילים.

אולם, ממה שזה אתה קראתם, וודאי ראיתם שאיני מאמינה בחיה הזאת, אנשים "נורמליים". אני סבורה כי כולנו יוצאים מן הכלל במשהו, באיזשהו תחום. אך הרוב פוחדים להיראות לא-נורמליים. על כן, הם אינם נוקטים כל פעולה לכיוון הכשרונות היוצאים מן הכלל שלהם, החוזקות היוצאות מן הכלל שלהם. כדי לא להתבלט, הם מחביאים אותם במגירה רחוקה ולא מפתחים אותם. הם חיים בניגוד לערכיהם, במצב רוח ירוד ובינוניות. והם ממשיכים את המעגל הזה בהעבירם את הפחד הזה לילדיהם. מלמדים אותם לעשות את אותו הדבר.

אילוסטרציה: גלולה אדומה גלולה כחולה

היו יוצאים מן הכלל

כדי להזכר ולהפוך שוב לבלתי רגילים, צריכים האנשים מישהו שיאמין בהם, ושיזכיר להם יומיום. ולא רק במילים, אלא במעשה. תנו להם מרווח, תנו להם אחריות, הפסיקו לנהל אותם במיקרו, תנו בהם אמון… והיכולות הבלתי רגילות שלהם יקרינו מתוכם. לא מיד, כמובן, זה ידרוש עבודה, אך זוהי הדרך היחידה. העצימו אותם! ואז תנו להם מקום ותראו את השינוי מתרחש סביבכם.

דמיינו צוות של אנשים יוצאים מן הכלל יושבים אתכם לפתור כל בעיה שהי בארגון שלכם. דמיינו את שיתוף הפעולה, אץ ההעצמה, את התוצאות. דמיינו מה תוכלו לעשות!

אני שומעת מי מכם אומרים: "היא חיה בלה-לה-לנד. ההנהלה אצלנו בכלל לא יוצאים מן הכלל, והם לא יתנו לי לעשות שם דבר". אז אני אשאל אתכם שאלה כזו: מתי אתם מצפים שזה ישתנה? מה? לא מצפים?

אם כן – אל תחכו עד שתתחלף ההנהלה שלכם לאנשי יוצאים מן הכלל. רובם כבר כאלה, הם רק מתחבאים באזור ה"נורמלי", שלא תבחינו בכך. אל תחכו! אם אתם תבואו בגישה מעצימה – האחרים יצטרפו אליכם, במקודם או במאוחר.

תעזו להיות בלתי רגילים, היו יוצאים מן הכלל! ואז כל הבנין הזה הבנוי מקלפים באוויר, המבוסס על המצאה מטומטמת הקרויה "נורמליות", שאינה יותר מניסיון נואש לשלוט בבני אדם, תקרוס. אז נוכל כולנו להשיג מה שנרצה, במקומות העבודה ומחוצה להם.

התמונה הראשית: תמונה מקורית מארגון Little Star Center. זהו האתר שלהם.

לייק

אהבתם את המאמר? נשמח מאוד לשמוע מה אתם חושבים!
אנא, עשו לייק ושתפו עם חבריכם ועמיתיכם בצד העמוד משמאל. הצטרפו, הגיבו, שאלו שאלות, שתפו בהרהרי לבכם. כל תגובה מתקבלת ונענית בשמחה. 

אולי יעניין אתכם גם -

פוסט זה זמין גם ב: enEnglish

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *